אורחות הצדיקים בעבודת המידות ובדרכי השם
הקדמה
כמו שאמר אביו של הבעל שם טוב הקדוש: "אהוב כל יהודי בכל לבבך עד כדי מסירות נפש, ואל תירא מאף אחד מלבד הקב"ה". וכן ברוח דברי הצמח צדק, שציין כי חסיד צריך לדעת מי הוא והיכן הוא.
בימינו, כאשר רבים מן הצדיקים כבר אינם איתנו בעולם הזה, ישנה חובה גדולה לברר לעצמנו האם אנו עובדים את השם יתברך באמת, או חלילה משרתים כוחות של טומאה וס"א.
ספר זה נכתב מתוך אהבה גדולה לעם ישראל ומתוך דאגה עמוקה לעתיד התורה והמצוות. המטרה היא להציג את דמותם של צדיקים אמיתיים לאורך הדורות, להבין את דרכיהם ולבחון את המציאות כיום לאורם.
בפרק הראשון, נתחיל עם דמותו המופלאה של פנחס הכהן, אשר בקנאותו הטהורה לימד אותנו מהי יראת שמיים אמיתית ומהי אהבת ישראל כנה.
פנחס: גיבור בעיני הדור
השמש החמה בערבה לא הספיקה לכסות על החשיכה הרוחנית שנפלה על מחנה ישראל. בלב שבט שמעון, למעלה מעשרים אלף איש נלכדו ברשתות הפיתוי של בנות מואב ומדיין. זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לא רק שלא מנע את ההידרדרות – הוא הפך למוביל דרכם. בפומבי, ללא בושה, לעיני כל ישראל, הוא נכנס לאוהלו עם כזבי בת צור, נסיכה מדיינית. ההשפלה הייתה מוחלטת. החל החילול השם הגדול ביותר שראו אבותינו מאז מעשה העגל.
ליד אוהל מועד, האווירה הייתה שונה לגמרי. משה רבנו, מנהיג הדור, יחד עם שבעים הסנהדרין, ישבו ודנו בכובד ראש. השאלה שעלתה הייתה עצומה: כיצד ניתן להפסיק את ההידרדרות הזאת מבלי להרוס את השבט כולו? איש לא קם. לא הייתה פקודה, לא הייתה החלטה. העם כולו הביט עליהם, חסר אונים.
פנחס, נכדו של אהרון הכהן, ישב בקהל והקשיב. בניגוד לאנשים אחרים, הוא לא חשב על כבודו, לא על מה יאמרו עליו, ולא על שנאה. כל מחשבתו הייתה על אהבת ישראל ועל שמו הגדול של ה'. "הלכה היא," הוא פנה למשה. "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו."
משה הביט בפנחס, בעיניו הבוערות. "הקורא הלכה," ענה לו משה, "הוא גם המוציא אותה לפועל." פנחס קיבל את האישור. לא היה בזה כעס, לא היה בזה גאווה. כל צעד שהוא לקח היה מתוך כאב פנימי עצום. הוא קם, לקח רומח, ונכנס לאוהל שבו היו זמרי וכזבי.
המהלך היה מהיר, החלטי, ומלא באמונה. ביד יציבה ובתפילה פנימית שקטה הוא עצר את החילול. והנס קרה – המגפה, שכבר החלה לכלות את מחנה ישראל, עצרה מיד.
אבל פנחס לא היה גיבור מלחמה. הוא לא היה אדם אלים מטבעו. כל חייו, כמו סבו אהרון, היה אוהב שלום ורודף שלום. הוא עשה את מה שעשה לא מתוך רצון אלא מתוך חובה. זה היה מעשה נגד טבעו. הוא היה כלי של ה' לא מתוך בחירה אלא מתוך מסירות מוחלטת.
והשכר שקיבל – "בריתי שלום" – לא היה רק הבטחה לחייו שלו אלא גם מסר לכל הדורות. לא אלימות היא הדרך, אלא יראת שמיים, אהבת ישראל, והיצמדות להנהגה התורנית.
בימינו, יש המנסים לשוות לפנחס תדמית של איש נקמה, כאילו מעשיו היו קריאה לדורות לשפוט ולהעניש בעצמם. זהו עיוות מוחלט של התורה. פנחס לא פעל על דעת עצמו. הוא היה תחת הנהגתו של משה רבנו, נביא ה' ונשיא הדור. כל מעשיו נעשו באישור ובהדרכתו של גדול הדור.
לכן, מה שנלמד מפנחס איננו שימוש באלימות או נקמה, אלא בדיוק ההפך – דבקות מוחלטת במנהיגי הדור, בהלכה, ובאהבת ישראל אמיתית.
שמעון ולוי:
נקמה במסווה של ברית
רוח חמה נשבה מעל העיר שכם, והרחובות, שביומיום שוקקים, היו ספוגים בתחושת אי-שקט בלתי מוסבר. המעשה האכזרי של שכם בן חמור, נסיך העיר, שחטף את דינה, אחותם של שמעון ולוי, חילל את כבוד משפחת יעקב. המתח היה מורגש בכל פינה, אך בלבם של שני אחים צעירים בער זעם שקשה לתארו במילים.
שכם וחמור, מנסים לכסות על החרפה, ניגשו אל יעקב ומשפחתו בבקשה מפויסת: "תנו לשכם את דינה לאשה. נשבע לכם, נשלם כל מחיר שתרצו. רק תנו לנו לתקן את המעשה הזה."
יעקב, מלא כעס ועצב, שתק. הוא לא רצה להחליט מה יעשה במצב כה עדין מבלי לחשוב לעומק. שמעון ולוי, לעומת זאת, לא יכלו לשתוק. במבט קר ובהבעת פנים שלווה ומרשימה, הם ענו: "אם אתם רוצים את דינה, ישנו רק תנאי אחד: עליכם להימול. לא רק שכם, אלא כל אנשי העיר. רק כך תוכלו להתקבל למשפחתנו."
---
המהלך
שכם וחמור הופתעו מהבקשה, אך הנחישות בעיניהם של שמעון ולוי לא הותירה מקום למשא ומתן. שכם, מתוך תשוקה עיוורת לדינה, הסכים מיד. הוא פנה לאנשי העיר ונשא נאום נלהב: "אנשים יקרים, אני זקוק לעזרתכם. אם נימול, נוכל להתחבר עם משפחת יעקב. זו הזדמנות עבור כולנו לשפר את יחסינו עם עם שעשיר בעושר ובכוח רוחני. הדבר לטובת כולנו!"
בני העיר, מאמינים למנהיגם ומכבדים אותו, הסכימו. בתוך יומיים, כל הגברים בעיר מלו את עצמם. הכאב היה רב, וחולשה השתררה על העיר. ביום השלישי, היום הקשה ביותר מבחינה רפואית, עמדו שמעון ולוי בפתח מחנה שכם, אוחזים חרבות בידיהם.
---
נקמה קרה
בצעדים שקטים וכבדים, נכנסו האחים אל העיר. הפצועים והחולים לא חשדו דבר. אחד אחד, חדרו שמעון ולוי אל הבתים, והכו כל גבר בעיר. דם נשפך ברחובות, והעיר הפכה דוממת. בעיניהם של שמעון ולוי לא היה שום זיק של חרטה. מבחינתם, הם עשו צדק.
כאשר שבו למחנה, עייפים אך נחושים, חיכה להם יעקב. מבטו היה חמור, קולו חנוק מכעס ומאכזבה. "מה עשיתם?" הוא שאל, לא מתוך חוסר ידיעה אלא מתוך כאב. "הפכתם אותי לכתם בקרב יושבי הארץ! אתם חושבים שמה שעשיתם הוא כבוד? זה לא כבוד, זו חרפה. זו לא דרכו של עם ישראל."
יעקב ראה במעשיהם פגיעה חמורה לא רק במשפחה, אלא בשליחות האלוקית של העם. "בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי," אמר להם בשנים מאוחרות יותר. הוא לא יכל לשכוח את הכאב והזעם שחוו באותו היום.
---
שיעור לדורות
שמעון ולוי לא ביקשו רשות מיעקב. הם פעלו על דעת עצמם, ומעשיהם, למרות הצדק ההלכתי, לא היו מתואמים עם הדרך החינוכית של בית אברהם. יעקב הבין שעם ישראל לא יכול להיות מזוהה עם אלימות, גם אם היא מוצדקת.
מעשיהם של שמעון ולוי עומדים כעדות לעוצמתו של הזעם ולצורך באיפוק. יעקב בחר לפזר את צאצאיהם – לא מתוך ענישה בלבד, אלא מתוך רצון לתקן. שבט לוי עתיד לשמש בקדושה ובטהרה, לעבודת השם, בעוד שבט שמעון יתמקד בחינוך ובתורה, כדי לתעל את האנרגיה שלהם למקומות בונים.
מעשה זה מלמד אותנו, בדורנו, על חשיבותה של הנהגה רוחנית ועל הצורך להיוועץ בחכמים. מעשים שנעשים ללא הכוונה וללא חשיבה עמוקה על תוצאותיהם עלולים להמיט אסון גם כשהם נעשים מתוך כוונה טובה.
אברהם ולוט: דרך השלום והכבוד
אברהם אבינו, אב המון גויים ומופת לדורות, חי את חייו מתוך דאגה אמיתית לכל אדם, מתוך ערכים של שלום, צדק, ואמונה בקדוש ברוך הוא. למרות הקשר המשפחתי החזק עם לוט, בן אחיו, אברהם נאלץ לקבל החלטה קשה: להיפרד ממנו.
---
הבעיה עם לוט
במהלך מסעם בארץ כנען, גדלו רכושם ועדריהם של אברהם ולוט באופן משמעותי. השדות הפכו לצרים מדי עבור שני המחנות, והעדרים החלו להתחרות על מקומות המרעה. אך הבעיה האמיתית לא הייתה רק השטח – היא הייתה ההבדל המוסרי ביניהם.
אברהם, מתוך נאמנות לאמונתו בא-ל אחד ומתוך מחויבות מוחלטת ליושר, הקפיד שעדריו ירעו רק בשדות שקיבל עליהם רשות. הוא אפילו שם זמם על צאן מרעיתו כדי למנוע מהם לרעות בשדות זרים. לוט, לעומת זאת, לא ראה בעיה בכך שעדריו ירעו היכן שירצו.
הרועים של אברהם והרועים של לוט החלו להתווכח, והמחלוקת הפכה בלתי נסבלת. אברהם הבין שהוא אינו יכול לשאת באחריות מוסרית על מעשיו של לוט, ולכן בחר בדרך שתשמור על השלום ביניהם.
---
ההחלטה להיפרד
אברהם לא בחר במריבה ולא באיומים. במקום זאת, הוא פנה ללוט באצילות נפש ואמר:
"אל תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי: אם השמאל ואימנה, ואם הימין ואשמאילה." (בראשית י"ג, ח-ט)
ההצעה הייתה ברורה: אברהם אפשר ללוט לבחור את כיוון דרכו, והוא עצמו ילך בכיוון ההפוך. זוהי דוגמה מופלאה לנכונות לוותר ולשמור על יחסים טובים, גם כשיש פערים מהותיים.
לוט בחר לעצמו את כיכר הירדן, אזור פורה ומבטיח, והתיישב בסדום, עיר שהייתה ידועה ברשעתה. אברהם, לעומת זאת, נשאר במקומו, נאמן לדרכו ולבריתו עם ה'.
---
התוצאה: עזרה גם מרחוק
ההחלטה להיפרד לא ביטלה את תחושת האחריות של אברהם כלפי לוט. כאשר לוט נשבה על ידי ארבעת המלכים, אברהם לא חשב פעמיים. הוא אסף את אנשיו ויצא להציל את בן אחיו. הוא סיכן את חייו ואת רכושו למען לוט, למרות הפערים ביניהם, מתוך אהבת ישראל ומתוך תחושת אחריות משפחתית.
---
הלקח מאברהם אבינו
סיפורו של אברהם ולוט מלמד אותנו שיעור חשוב ביחסים בין אנשים:
1. כבוד הדדי: גם כשיש פערים מוסריים ואידיאולוגיים, אפשר לשמור על כבוד הדדי. אברהם לא זלזל בלוט, אלא הציע פתרון שמכבד את שניהם.
2. הימנעות מאלימות: אברהם בחר להיפרד מלוט מתוך שלום, ולא מתוך מריבה או כפייה. הוא ידע שדרכו לא תשתפר על ידי כוח, אלא על ידי מתן חופש בחירה.
3. עזרה ללא תנאי: גם לאחר שלוט עזב, אברהם הראה שאהבה ואכפתיות אינן תלויות בהחלטות או במעשים של האחר.
4. אמונה באלוקים: אברהם הבין שרק הקב"ה שופט את לבם של אנשים. תפקידנו הוא ללכת בדרכי ה', לנהוג ביושר ובשלום, ולהשאיר את הדין בידיו של השופט העליון.
הסיפור מזכיר לנו שגם במקרים של חילוקי דעות, עלינו לשאוף לדרכים של שלום והבנה. כשאנו נתקלים באנשים שהולכים בדרך שונה משלנו, עלינו לזכור את דרכו של אברהם – ליצור מרחק כשצריך, אך תמיד מתוך כבוד, דאגה ואמונה.
---
קידוש השם או חילול השם? סיפור על שמירת התורה וחשבון הנפש
במשך דורות, היהדות החסידית עמדה על כך ששו"ב (שוחט ובודק) יהיה חסיד. הדרישה הזו נבעה מהבנה עמוקה של היראת שמיים הדרושה לתפקיד כזה, שכן על השוחט מוטלת האחריות לקבוע אם בהמה היא כשרה או טריפה. פסיקה שגויה כאן היא לא רק טעות טכנית, אלא מעשה עם השלכות רוחניות הרות גורל. החסידים האמינו שרק מי שלמד חסידות יכול להפנים את העומק הנדרש כדי להבטיח שהשחיטה נעשית מתוך קדושה והבנה של גודל המעמד.
---
מה השתנה עם השנים?
עם המעבר של יהדות אירופה לניו יורק ולמדינות אחרות, היחסים בין קהילות חסידיות שונות התקררו, והתחיל להיווצר מתח שגבל לעיתים בקנאה ובתחרותיות. מה שהתחיל כוויכוחי גישות בין חסידים ומתנגדים, החל להעמיק גם בין החסידויות עצמן.
לדוגמה, חסידות חב"ד, שאימצה גישה של הפצת תורת החסידות בקרב כלל ישראל, שלחה שלוחים ללמד חסידות בקהילות אחרות, גם בקהילות כמו סטמר ובעלז. מעשה זה, שנעשה מתוך אהבת ישראל טהורה ומתוך הבנה שהפצת תורה היא מצווה גדולה, נתפס בעיני חלק מהחסידים בקהילות אלו כחדירה ל"טריטוריה" שלהם.
---
האירוע הטראגי
אחת הדוגמאות הקשות למתח הזה הייתה הסיפור על פני'ע קארף, חסיד חב"ד שהגיע ללמד חסידות בויליאמסבורג. במקום לקבל אותו בברכה, כמה מאנשי סטמר ובעלז, שפעלו ללא אישור מהרבנים שלהם, ראו בו איום על "שלמות" קהילתם. הם חטפו אותו, הכניסו אותו לרכב, היכו אותו קשות, גזזו את זקנו והשאירו אותו פצוע ומושפל ברחוב.
מעשה זה לא רק פגע בפני'ע קארף, אלא גרם חילול השם עצום. התורה מלמדת אותנו שעלינו לאהוב כל יהודי, ואין דבר חמור יותר מאשר אלימות בין יהודים.
---
תגובת הרבי מליובאוויטש
כאשר שמע הרבי מליובאוויטש על האירוע, הוא דרש ממנהיגי הקהילות של סטמר ובעלז לגנות את המעשה ולהבהיר שזו אינה דרכה של תורה. עם זאת, למרבה הצער, הרבנים שם הודו שהם מפחדים לגנות את הבריונים בקהילתם, מחשש שייפגעו בעצמם.
תשובה זו זעזעה את הרבי. הוא הבין שאם מנהיגים אינם מסוגלים לעמוד על עקרונות ההלכה ואינם מסוגלים לשלוט על אנשיהם, הרי שאין להמשיך לתת אמון בכשרות שמגיעה מקהילות אלו. הרבי הורה לחסידיו שלא לסמוך עוד על השחיטה של שוחטים מקהילות אלו, מתוך הבנה שכאשר היראת שמיים אינה נוכחת והקהילה אינה נשלטת על פי ההלכה, אין ביטחון במעשיהם.
---
הלקח עבורנו
הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור חשוב:
1. יראת שמיים היא הבסיס להכל – עבודת ה' אינה רק חיצוניות, אלא מחויבות פנימית למוסריות ולציות להלכה. כך קבעו חסידים הראשונים לסמוך אחד על זולתו בענייני כשרות.
2. מנהיגות אמיצה – תפקידם של רבנים ומנהיגי קהילות הוא לא רק להורות הלכה, אלא גם לעמוד בגבורה מול עוולות, אפילו אם הדבר דורש מהם אומץ אישי או מסירות נפש, חייבים הם לא להתרשם בפני המלעיגים בשום אופן "כי זה כל האדם".
3. בדק בית אישי – כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם אני באמת עובד את ה' או רק הולך בעקבות מנהיגים שונים ומשונים? האם אני עוקב אחרי ההלכה או פועל על דעת עצמי? כל יום ויום צריכים לבדוק את עצמנו, כי ידוע שהיצר יכול לבוא בלבוש אדמו"ר ולגרור אותנו מדרך החיים ודרך הבורא השם ירחם.
4. סכנת הסיטרא אחרא – חטאים כמו קנאה, תחרותיות ואלימות מובילים לסטייה מדרכי התורה והחסידות. התיקון הוא לחזור לדרכו של הבעל שם טוב: אהבת ישראל, שלום וקדושה.
יהי רצון שנלמד מסיפורים אלו להעמיק את אהבתנו לכל יהודי, לשמור על דרכי התורה, ולפעול תמיד מתוך אמת וקדושה.
יוסף הצדיק והנקמה שלא הייתה
המקרא מצייר תמונה מורכבת של שנאה וקנאה בין אחים, כשברקע עומדת ייחודיותו של יוסף הצדיק. עוד מילדותו, יוסף היה שונה מאחיו – הוא היה הבן המועדף של יעקב, הבן של רחל האהובה. הוא חזה חלומות נבואיים שצפו את עתידו הגדול, וזה הצית באחיו קנאה עמוקה והוביל לשנאה קשה כלפיו.
הקנאה הזו גרמה לאחים לבצע את המעשה הנורא – למכור את יוסף לעבדות במצרים. הם השליכו אותו לבור, מכרו אותו לישמעאלים, וכך התחיל מסעו של יוסף – מסע מלא בכאב, ייסורים וניסיונות.
---
ההתגלות הגדולה
לאחר שנים רבות של סבל, כאשר יוסף הפך למשנה למלך מצרים, הוא פגש שוב את אחיו. האחים הגיעו למצרים לקנות אוכל בתקופת הרעב הגדול, מבלי לדעת שיוסף הוא השליט המפואר שמולם. כשהאמת התגלתה, יוסף בכה לפניהם ואמר:
"וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמוֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה, ח).
יוסף הבין שכל מה שקרה לו – הבור, השעבוד, הכלא – הכול היה חלק מתוכניתו של ה'. הוא לא ראה עצמו כקרבן של אחיו, אלא כמי שה' שלח אותו למלא שליחות.
יוסף סלח לאחיו בלב שלם, מתוך אמונה חזקה שכל מה שקרה היה לטובה. הוא אמר להם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ה).
---
פחד האחים
אולם, למרות מילותיו המנחמות של יוסף, אחיו נותרו מלאי חשש. הם לא הצליחו להאמין באמת שיוסף סלח להם. לאחר מות יעקב, הם אמרו ליוסף: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְּמָלוּךָ" (בראשית נ, טז-יז).
יוסף היה עצוב לשמוע זאת. הוא הבין שאחיו עדיין חוששים ממנו ואינם מאמינים בכנות סליחתו. הוא אמר להם שוב:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי?" (בראשית נ, יט).
יוסף הסביר להם שהוא אינו מחפש לנקום, ושכל מה שקרה היה חלק מתוכנית אלוקית שהובילה להצלתם בזמן הרעב.
---
הלקח של יוסף
יוסף מגלם בתוכו את תכונת המחילה האמיתית. הוא בחר להתעלות מעל הכאב האישי שלו, לא להחזיק טינה ולא לשקוע ברגשות נקם. הוא הבין שכל מה שקרה היה בהשגחת ה'.
המסר עבורנו:
לסלוח בלב שלם גם לאלו שפגעו בנו.
לזכור שהכול בעולם הזה מכוון מאת ה', ואין לאדם כוח לפגוע בנו ללא רצון ה'.
לא לשקוע בשנאה או ברגשות טינה, אלא להותיר את הדין בידי הקב"ה, שהוא השופט האמיתי.
יהי רצון שנלמד מיוסף הצדיק, ונשאף תמיד לראות את היד האלוקית גם בזמנים הקשים.
מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף
אדמו"ר הריי"ץ, רבי יוסף יצחק שניאורסון, הוא דוגמה חיה להתמדה רוחנית ונאמנות בלתי ניתנת לערעור לה' ולתורתו, אפילו תחת נסיבות קשות ביותר. הוא עבר את שלטון הרודנות של סטלין בברית המועצות והסבל שנגרם בשואה, אך גם בשעות הקשות ביותר הוא שמר על רוחו ועמד בעוז למטרה גדולה יותר — לשמור על עם ישראל, אמונתו ומסורתו, בשעה הכי אפלה בהיסטוריה.
מקור כוח בשעות חשיכה
תחת שלטון הקומוניסטים, האדמו"ר הריי"ץ הוביל מאבק סמוי להצלת היהדות, למרות הסיכון העצום לו ולעוקביו. הוא ארגן בתי ספר חב"דיים מחתרתיים ללמד תורה ומצוות, תוך שמירה על הילדים היהודיים שהיו זקוקים ללימוד של אל"ף-בי"ת, שמירת שבת, טהרת המשפחה ושאר מצוות יסודיות ביהדות. חסידי חב"ד לא רק ששמרו על המסורת החב"דית, אלא גם פעלו להצלת יהודים בכל הזרמים השונים של הקהילה היהודית הרוסית.
המאבקים שהיו כרוכים בכך דרשו מחיר כבד. רבים מחסידיו של הריי"ץ נכלאו, הוגלו לסיביר, או נרצחו. אך למרות זאת, רוחו לא נשברה. הוא האמין שכל יהודי, לא משנה כמה רחוק היה מהתורה, נושא בתוכו קדושה ופוטנציאל לגבוה.
---
תפיסת השמחה
אחת מההוראות המהותיות ביותר של האדמו"ר הריי"ץ היא החשיבות של שמחה בתורתנו. בספר מאמרים קונטרסים, חלק א', הוא מסביר כי השמחה האמיתית ביהודי נובעת מהמיקוד בטוב בכל אחד. אדם ששמח רואה את המעלות שבחברו ולא את חסרונותיו.
תפיסה זו משקפת את הדרך בה חי הריי"ץ. גם תחת כל עוול וטרגדיה שפקדה אותו, הוא תמיד הצליח לראות את הטוב שבכל יהודי. הוא האמין כי זיהוי המעלות שבאחרים לא רק מרים אותם, אלא גם אותנו. גישה זו איפשרה לו לשמור על שמחת חיים ולחוות את הדברים עם מטרה, גם בזמנים הקשים ביותר.
---
לקחים לימינו
ממנו אנו לומדים את החשיבות של:
1. סליחה ואהבה: כמו שיוסף סלח לאחיו והתמקד בתוכנית אלוקית מאחורי הסבל, כך גם הריי"ץ ראה את טובם של אחרים ופעל לעודד אותם ולתמוך בהם.
2. שמחה בעבודת ה': שמחה איננה רגש חולף, אלא מצב רוחני. כשאחד שמח בקיום מצוות וראה את הטוב שבאחרים, השמחה הופחת לכוח מעצים שמחזק את הקשר לה' ולא זזה ממקומו לרגע.
3. החוזק באמונה: בכל אתגר, הריי"ץ הראה שאמונה עיקשת בה' ומחויבות לתורה יכולות להאיר את הדרך גם בזמנים החשוכים ביותר.
---
השמחה שבתורה
הקשר בין שמחה לתורה מתגלה במיוחד בחודש תשרי, שמסתיים בזמן שמחתנו בחג הסוכות ובשמיני עצרת, בו אנו חוגגים את התורה עצמה. החג הזה מלמד אותנו ששמחה אמיתית אינה שטחית או חולפת, אלא שורשה בקיום של מצוות ובקשר העמוק עם ה' ותורתו.
חיי האדמו"ר הריי"ץ הם דוגמה חיה לעקרון זה. גם כשפגעו בו ובחסידיו, הוא שמר על שמחת חיים וציין את הטוב שבכל אחד. שמחתו זו עודדה את חסידיו להמשיך ולהפיץ את האור גם בתקופות הכי קשות.
---
לקחים אלו הם הדרך בה אנו יכולים לחיות את חיינו. נאמץ את השמחה שבמצוות, זיהוי טוב שבאחרים, ונשמור על האמונה היסודי בה', שהשם תמיד איתנו בכל שלב ו"עץ חיים היא למחזיקים בה".
---
הקדמה: תפקיד הזקנים בדור
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו על חשיבות חכמת הזקנים והשפעתם על הדור. הטקסט הבא מתוך ליקוטי מוהר"ן חושף את הדאגה העמוקה של רבי נחמן כיצד יש להפעיל את חכמת הזקנים כדי להועיל לקהל, במיוחד בעניינים של צמיחה רוחנית וגאולה כללית. נשלב את הלימוד הזה עם המאמץ של הרב יוסף עדרי והקמת הסנהדרין בארץ ישראל.
---
חכמת הזקנים ותפקידם בדור
ציטוט מלא מרבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, לקוטי תנינא דף רס"ט):
ח וְדַע, שֶׁזֶּה הַמֶּצַח הַנָּחָשׁ יְנִיקָתוֹ מִזְקְנֵי הַדּוֹר, מִמַּאֲרִיכִי יָמִים
שֶׁבַּדּוֹר, כְּשֶׁאֵין בָּהֶם שְׁלֵמוּת, מִזֶּה יוֹנֵק מֵצַח הַנָּחָשׁ
הַנַּ"ל, כִּי זָקֵן – זֶה קָנָה חָכְמָה (קידושין לב), וְצָרִיךְ הָאָדָם, כָּל מַה
שֶׁמַזְקִין, כָּל מַה שֶׁנִּתּוֹסֵף וּבָא לוֹ יוֹם מִימֵי חַיָּיו, לְהוֹסִיף בְּכָל יוֹם
וָיוֹם שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ תּוֹסְפוֹת אוֹר קְדֶשָׁה וָדַעַת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ
רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קינים פיג): זְקְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כָּל זְמַן
שֶׁמַּזְקִינִין דַעְתָּן מִתְיַשֶׁבֶת עֲלֵיהֶן. כִּי צְרִיכִין בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁבָּא
אַחַר כָּךְ לְהוֹסִיף בּוֹ קְדֶשָׁה וָדַעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית א): וַיִּקְרָא
אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם – שֶׁכָּל יוֹם צָרִיךְ שֶׁיָּאִיר בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל, אֲבָל
כְּשֶׁהַזְקֵנִים, הַמַּאֲרִיכֵי יָמִים שֶׁבַּדּוֹר, פּוֹגְמִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאֵין
מוֹסִיפִין אוֹר קְדֶשָׁה וָדַעַת בְּכָל יוֹם וָיוֹם, מִזֶּה יוֹנֵק מֵצַח הַנָּחָשׁ,
חָכְמַת הַטֶבַע הַנַּ"ל, (כִּי מִנְפִילַת הַיָּמִים שֶׁל הַזְקֵנִים, אֲשֶׁר אֵין
דַּעְתָּם מִתְיַשֶׁבֶת כַּנַּ"ל, מִפְּגַם הַדַּעַת הַזֶּה שֶׁל אֵלּוּ הַזְקֵנִים יוֹנֵק
מֵצַח הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא חָכְמַת הַטֶבַע) וּמִתְגַּבֵּר, חַס וְשָׁלוֹם, דַעַת
חָכְמַת הַטֶבַע, שֶׁכּוֹפְרִים בָּרָצוֹן עַל־יְדֵי נְפִילַת הַדַּעַת וְהַיָּמִים,
שֶׁנּוֹפְלִים מֵהַזְקֵנִים הַמַּאֲרִיכִי יָמִים שֶׁאֵינָם כָּרָאוּי, כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ
בְּחִינַת (איוב יד): קְצַר יָמִים, שְׂבַע רֹגֶז. הַיְנוּ שְׁתֵּי הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל.
קְצַר יָמִים זֶה בְּחִינַת הַזְקֵנִים שֶׁאֵינָם כָּרָאוּי, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין קְדֶשָׁה
וָדַעַת בְּכָל יוֹם, שֶׁזֶּהוּ עֲקַר הַזִקְנָה וְהָאֲרִיכוּת יָמִים כַּנַּ"ל,
וּכְשֶׁהַזְקֵנִים פּוֹגְמִים אֶת יְמֵיהֶם וְאֵין מַאֲרִיכִין אֶת יְמֵיהֶם בִּקְדֶשָׁה
וְדַעַת כַּנַּ"ל, זֶה בְּחִינַת קְצַר יָמִים, וּמִזֶּה יוֹנֵק מֵצַח הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא הֶפֶךְ מֵצַח הָרָצוֹן, וְזֶהוּ: שְׁבַע רֹגֶז – הֶפֶךְ הָרָצוֹן כַּנַּ"ל. אֲבָל כְּשֶׁהַזְקֵנִים כָּרָאוּי, בְּחִינַת: זָקֵן - זֶה קָנָה חָכְמָה וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי-זֶה מִתְגַּבֵּר הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן, בִּבְחִינַת (ישעיה ט): זָקֵן וּנְשׂוּא־ פָנִים – שֶׁעַל־יְדֵי זָקֵן שֶׁבִּקְדֶשָׁה מִתְגַּבֵּר הָרָצוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְשׂוּא פָנִים, כִּי נְשִׂיאֵת פָּנִים וְהוּא בְּחִינַת רָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר
אֵלִישָׁע לִיהוֹרָם (מלכים-ב ג): לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט אֲנִי נֹשָׂא אִם אַבִּיט
אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָ – שֶׁאֲלִישָׁע לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם רָצוֹן לִיהוֹרָם, רַק עַל־יְדֵי נְשִׂיאֵת פָּנִים שֶׁל יְהוֹשָׁפָט, עַל־יְדֵי זֶה נִתְרַצָה אֵלָיו. נמצא, שֶׁנָּשִׂיאוּת פָּנִים הוּא בְּחִינַת רָצוֹן, וְזֶה בְּחִינַת זָקֵן וּנְשׂוּא־ פָנִים, כַּנַּ"ל:
הבנת דברי רבי נחמן:
תפקיד הזקנים בגאולה
ההבנה של חכמה ואור רוחני
רבי נחמן פותח בתיאור עקרוני של עקרונות רוחניים עמוקים: הזקנים (החיים הרבה זמן) צריכים להיות מקורות של חכמה ואור רוחני. "מצח הנחש" הוא מושג שמתאר כוחות של חושך, כוחות זרים או השפעות שליליות - כנחש הקדמון בשעת החטא - ששואבים או גונבים את האנרגיה הרוחנית ממקומו הראוי לו מלהשפיע על עשיית עולם טוב יותר. כאשר הזקנים לא מוסיפים אור רוחני וחכמה בכל יום במעשה בפועל (דעת), הם מאבדים את מקומם ומזינים את הכוחות השליליים הללו.
במילותיו של רבי נחמן, הזקנים הם כמו אורות חכמה שצריכים להאיר בכל יום יותר ויותר. הגדילה הזו לא רק חשובה להם אישית, אלא היא קריטית לכל אותו הדור, כולל לידיהם ניניהם וכו'. אם הם לא מוסיפים אור זה בדעת במעשה בפועל, אורם דועך והם מחזקים באופן בלתי מודע את הסטרא אחרא השם ישמור, שהם הכוחות העומדים נגד הקדושה.
---
החיבור של תורה זו ליוזמת הסנהדרין
המעורבות הפעילה של הזקנים ביוזמת הסנהדרין
כעת, נתחבר לדבריו של רבי נחמן למהלך הרב יוסף אדרעי ולקמת הסנהדרין. הקמת הסנהדרין היא חלק חשוב בתהליך הגאולה, כפי שמסביר הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים). התהליך כולל את חידוש מלכות ישראל, מחיית עמלק, ובניית בית המקדש. אך הצעד הראשון הוא הקמת הסנהדרין.
המסר של רבי נחמן מדגיש שהזקנים, אותם בעלי חכמה, לא יכולים להמתין באופן פסיבי להזדמנות או למצב שישתנה. הם צריכים לקחת יוזמה ולהיות פעילים בדעת ובפועל בהקמת הסנהדרין. בדיוק כפי שרבי נחמן מזהיר את הזקנים לא להפסיק להוסיף אור בכל יום, יוזמת הרב אדרעי דורשת מהם לא רק לייעץ אלא גם לקחת חלק פיזי במעשה ההיסטורי הזה.
---
הכוח של צדקה
והשפעתה על לבבות
תפקיד הצדקה בהפיכת הלבבות ובחיבורם למשימה
רבי נחמן ממשיך ומסביר שבזמן שהאדם נותן צדקה, ליבו מתרכך והוא יכול להתחבר יותר למשמעות הרוחנית של כל מעשה. צדקה עוזרת לקרב את האדם לתפקידיו הרוחניים ויכולה להוביל אותו להכיר את הדרך הנכונה.
לזקנים, נתינת צדקה ליוזמת הסנהדרין אינה רק עזרה חומרית, אלא גם הכנה רוחנית לשתף פעולה במפעל הזה. דרך התרומות שלהם, הם לא רק עוזרים במישור הפיזי אלא גם משתתפים רוחנית בתהליך הגאולה. ונעשים ליבו ומוחו זכים אלף פעמים ככה בפשטות ממש כפי שמובא בהיום יום של הרבי מחב"ד וכפי שמוסבר על ידי האדמו"ר הצמח צדק.
---
הקריאה לפעולה:
הקמת הסנהדרין בחכמה
חיבור המטרה לגאולה הכללית
הקמת הסנהדרין היא צעד משמעותי בגאולה הסופית, כפי שמסביר רבי נחמן והרמב"ם. חכמת הזקנים, הצדקה והמעורבות הפעילה הם קריטיים לתהליך הזה. כאשר הזקנים ממלאים את תפקידם, הם עוזרים לגלות את הרצון האלוקי העמוק, שהוא הכרחי להבאת הגאולה.
ההבנה של "נשיאות פנים" מציינת כי דרך פעולתם של צדיקים, כמו הזקנים שהם חלק מהסנהדרין, הרצון הכללי של הדור עולה ומתעלה. כאשר הזקנים מקבלים על עצמם את האחריות ומשתתפים בהקמת הסנהדרין, הם משדרים את מהות הרצון של עם ישראל לגאולה בפועל!
---
סיכום
רבי נחמן מדגיש את חשיבות הוספת החכמה והאור כל יום על ידי הזקנים והזקנה.
הזקנים צריכים להיות פעילים ביוזמות רוחניות ולהוסיף אור מדי יום כדי להימנע מהזנת כוחות למקורות המוות וצדדים שליליים מהקדושה.
על הזקנים לקחת חלק פעיל בהקמת הסנהדרין ולהיות שותפים במפעל זה היום ממש.
הצדקה משחקת תפקיד חשוב בהפיכת הלבבות הקרים, ובחיבורם למשימה הרוחנית.
הקמת הסנהדרין היא צעד חשוב לקראת הגאולה, והזקנים צריכים לקחת חלק פעיל בה.
---
הסיכום הכללי
לסיכום, דברי רבי נחמן מהווים קריאה ישירה להזדקקות פעילה של הזקנים בגאולה ובבניית הסנהדרין. עליהם לא לחכות להזדמנות אלא לקחת את היוזמה בידיהם ולחזק את הדור ברוחניות. תפקידם אינו מסתיים רק בלימוד החכמה אלא גם בהשתתפות פעילה ותרומת צדקה, שהן חלק מרכזי בתהליך הגאולה.
מאבק הבעש"ט והאלטער רבי: מסע של גילוי עצמי ושלמות בתורה
בעולם התורה, אמת אחת אינה ניתנת להכחשה: הפוטנציאל לגדולה טומן בתורה לפרט ולכלל כאחד, אבל אם זאת, גם את הפוטנציאל להרס. פרדוקס זה ניכר במיוחד כאשר אנו חושבים על חייו המוקדמים של האלטער רבי, רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, ואיך הוא ניווט את מאבקיו מילדותו ועד לבגרותו. מסע זה היה מלא בקשיים אישיים, במערכות יחסים מאתגרות, אך בסופו של דבר הביא להיווצרות אחת מהשיטות העמוקות ביותר במחשבה הרוחנית היהודית.
---
שנותיו המוקדמות של האלטער רבי: חיים של אתגרים
בגיל 14, נישא האלטער רבי, החלטה שעיצבה את מהלך חייו. עם זאת, בגיל זה הוא עדיין היה רחוק מהמנהיג הרוחני הגדול שהוא עתיד היה להיות. הוא לא נחשף עדיין ללימודים העמוקים של הבעש"ט ושל חסידות. חייו היו, במובנים רבים, דומים לחיי נער יהודי טיפוסי באותה תקופה, אך עם הבדל אחד קריטי: דרכו לגדולה הייתה מסומנת בניסיונות אישיים ובמערכות יחסים לא קלות.
הוא גר בבית חותנו, גאון בתורה, בעל תורה מובהק, אך מערכת היחסים ביניהם הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית. במקום שחותנו יתמוך בו וידריך אותו בדרך רוחנית, הוא לעיתים קרובות לעג לו, זלזל במאמציו בלימוד תורה, והקשה עליו את החיים בדרך של השפלה, הכל בשם התורה והיראת שמיים. רבים הם הסיפורים הידועים על תקופה זו בתולדות חב"ד.
המאבק הערכי:
תורה וכבוד לזולת
בעבודותיו של האלטער רבי, במיוחד בתניא, לקוטי תורה ותורה אור, הוא מביע את העקרונות העמוקים של התורה ומטרתה. הוא היה מוטרד עמוקות מהמחשבה שתורה, ההכוונה הרוחנית העליונה, עשויה לשמש ככלי להשפלה. מה אם התורה, במקום להרים את האדם, תעשה ההפך – תעורר שנאה קנאה אכזריות ומריבה? האלטער רבי הבין, וחשוב היה לו להדגיש את העקרון הזה, שאין התורה נועדה להרע, אלא להיטיב עם האדם ועם העולם.
הלקח הקריטי:
תורה וחסד
בין הלימודים העמוקות ביותר שנמצאים בתניא, האלטער רבי מסביר כי התורה מיועדת להיות כלי לחסד ואהבה. רבי הלל הזקן, כאשר נשאל על ידי גוי מהי כל התורה כולה - שהציע להתגייר - "על רגל אחת", השיב לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ושאר התורה היא פירוש הדבר הזה. תשובה זו מקיפה את כל התורה כולה. התורה נועדה ללמד ולתת חיות לכל אחד כדי לקיים מתוך אהבה והבנה את חייו אם שאר אחיו מבני ישראל. האלטער רבי הבין שאם התורה תעשה שימוש לרעה ותוביל לעג והשפלה של אחרים, מדובר לא רק בטעות מוסרית אלא בבגידה במטרת התורה עצמה.
---
הפרדוקס שבתורה: גדלות והרס
המאבק הראשוני של האלטער רבי, במיוחד ההתמודדות עם ההשפלה והקושי של חייו הצעירים, הביא אותו להכרה קריטית על הפרדוקס שבתורה. מצד אחד, התורה היא הדרך לגאולה ולקדושה, להתחברות עם הקב"ה. אך מצד שני, אם היא לא נעשית באופן הנכון, היא עלולה להיות מכשיר להרס – הן של הפרט והן של הקהילה. האלטער רבי העביר את המסר כי לא מספיק לרצות להיות צדיק, אלא יש להשקיע עבודה רבה בתיקון המידות ובפיתוח הדמות הרוחנית.
הוא גם היה מודע לסכנה הגדולה שבאדם המתיימר להיות צדיק על אף שהוא לא עושה עבודה פנימית בתיקון מידותיו. הרבה פעמים אנשים טועים לחשוב כי עצם לימוד התורה משדרג את האדם מבחינה רוחנית, אך האמת היא שטהרה פנימית דורשת הרבה יותר מהשגת ידע. התורה אינה מיועדת להחצין גדלות אלא לבנות אדם מנותק מהתשוקות האישיות ולהוביל אותו לקשר עמוק עם הקב"ה.
"אם אתה שונא את הילד,
אתה שונא את האב"
בין רעיונותיו החשובים ביותר של האלטער רבי היה העקרון העמוק: "אם אתה שונא את הילד, אתה שונא את האב". במילים אחרות, אם אתה שונא את חברך היהודי, אתה לא רק פוגע בו – אתה מנתק את הקשר שלך עם הקב"ה.
אלטער רבי לא יכול היה לסבול את הרעיון שהיו יהודים שיגרמו נזק לאחרים, לעיתים תוך כדי הפעלת כוח התורה. התורה מבוססת על אהבה: אהבת ה' ואהבת ישראל. ולא יהיה ניתן להיות צדיק אמיתי אם לא מקיימים את עקרונות הללו בתוך ליבינו.
המסר הזה רלוונטי גם בימינו, בו כל כך קל לנו להיכנס למלכודת השיפוטיות וההגבהה העצמית. אך כפי שמלמד אותנו האלטער רבי, אמת המידה האמיתית לצמיחה רוחנית היא האופן בו אנו מתייחסים לזולת. אם אנו מעליבים, מזלזלים או מקטינים אחרים, לא רק שאנחנו פוגעים בהם, אנחנו פוגעים בעצמנו ובקשר שלנו עם הקב"ה. ומשם קל ביותר לסטרא אחרא לשלוט בנו נגד רצונו יתברך שמו השם ירחם.
---
הדרך לצדיק האמיתי: לקחים מהאלטער רבי
הדרך שהלך האלטער רבי הייתה דרך של הקרבה אישית, מאבק רוחני וצמיחה פנימית עמוקה. הוא הצליח לעלות מעל השפלה ולקחת את לקחיו האישיים כדי ליצור תורה חדשה שמדברת על עבודה פנימית ועל תיקון המידות. לימודיו של האלטער רבי, ובעיקר החסידות, הציבו בפני עולם התורה חזון חדש: לא רק ידע ולא רק "שכל", אלא חוויה פנימית של תיקון המידות, חסד ואהבה כלפי כל אדם.
ההוראה שלו היא ברורה: תורה יש ללמוד, אבל יש גם לחיות אותה. התורה לא נועדה להיות אמצעי לרווח אישי, אלא כלי לתיקון רוחני ולעשיית חסד. האלטער רבי לימד אותנו שלא משנה כמה נדע או כמה נשקול את עצמנו צדיקים – השאלה האמיתית היא איך אנו מתייחסים לזולת, ואם אנחנו חיים את התורה לא רק במילים אלא גם במעשים.
---
סיכום: המאבק המתמשך
הסיפור של האלטער רבי אינו רק סיפור אישי של נצחון, אלא הוא סיפור של מאבק מתמשך שכל אחד מאיתנו מתמודד איתו. לכל אחד מאיתנו יש את אתגרי הדרך הרוחנית שלו, את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים שהוא נדרש להתמודד איתם. סיפורו של האלטער רבי מלמד אותנו שעלינו לעבוד קשה כדי ליישם את התורה בחיינו – לא רק ללמוד אותה, אלא גם לחיות אותה עם אהבה, כבוד וזולת. רק כאשר נעשה זאת, נוכל להגיע לתכלית האמיתית של התורה – קרבה לאלוקים, תיקון אישי, והעלאת עולם ומלואו לתכלית הבריה, הגאולה האמיתית והשלימה בב"א ונזכה לקרב רבבות לאבינו שבשמים לתורה ומצוות בארץ הקודש ארץ ישראל השלמה.
מאה רשעים ממאה שערים:
חשיפת האלימות בשם הדת
הקדמה: הספר "מאה רשעים ממאה שערים" עוסק בתופעה טרגית של אנשים שמבצעים אלימות בשם הדת, מתוך תחושת צדק מעוותת. הם סבורים שהם פועלים מתוך קנאות דתית, אך למעשה הדרך שבה הם פועלים סוטה מהוראות התורה ומסב נזק לעצמם ולעולם הסובב אותם.
המשמעות של "מאה רשעים ממאה שערים"
הביטוי "מאה רשעים ממאה שערים" מתאר את הקבוצה הזו, שהיא חלק משכונת מאה שערים בירושלים, מקום הידוע באווירה של אלימות מתוך תחושת דתית קיצונית. אותם אנשים טועים לחשוב שהאלימות שהם מפעילים היא חלק מהתורה, אך בעצם מדובר בניצול לרעה של עקרונות הדת ושל חוקים שנועדו להדריך אותנו לחיים של צדק ושלום.
תיאורים מתוך התורה וההבנה היהודית:
הספר מציין את ההבדל בין הקנאות הדתית האמיתית ובין השימוש האלים בתורה ובתורה עיוורת כדי להצדיק את מעשיהם. כמו כן, הספר מתייחס לדברי רבי נחמן מברסלב, שביקר את השימוש הרע בתורה ומסר את המסר של אהבה, כבוד הדדי, ורוגע רוחני. ההתנהגות הזאת אינה רק רחוקה מהתורה אלא גם מסוכנת לכלל החברה, שכן היא פוגעת ביכולת של התורה לתקן את העולם.
הלקח המרכזי:
הלקח המרכזי מהספר ומהדיונים כאן הוא הבנת החשיבות של שמירה על עקרונות התורה האמיתית, תוך ניסיון להבין את הדרך בה אנו מתנהגים כלפי הזולת. השימוש בתורה ובדת כדי להצדיק אלימות הוא חמור ויש להימנע ממנו בכל מחיר. הדרך האמיתית בתורה היא דרך של אהבה, סבלנות, כבוד הדדי, ושלום, והיא חייבת להיבדל מכל מיני עיוותים רעים.
סיכום והזמנה לפעולה:
במקום להילחם באחרים מתוך תחושת צדק מעוותת, עלינו ללמוד את דרכי התורה האמיתיות וללכת בעקבותיהם. הידע והבינה צריכים להוביל אותנו לסייע ולא לפגוע, להחיות את העולם ולא להרוס אותו. על פי הדברים המובאים בספר, אנו צריכים לזכור כי הקנאות האמיתית היא לא שונאת, לא מכאיבה ולא מערערת את החיים של אחרים.
לסיום:
אני מזמין אתכם להעמיק, לבחון את דרככם ולחיות על פי הדרך האמיתית של התורה, דרך של אהבה, שלום והבנה. העבודה הזאת חשובה לא רק למען עצמנו, אלא גם עבור הדור הבא, וזו החובה שלנו להביא תיקון לעולם הזה. אנחנו צריכים לעמוד על המשמר כדי למנוע את השפעתם של העיוותים הללו. וכן כל הירא שמים שיש בהם מחלוקת כלשהו, תשתדלו ליישב את עניינים אלו מול זקני הדור, בתי הדין, וכן לסייע להקים את הסנהדרין בארץ ישראל הקדושה שאז נדברו יראי השם ויקשב השם וישמע. בברכת השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ורק אז, והסר ממנו יגון ואנחה.
בברכה, יוסף אדרעי
יועץ בהקמת הסנהדרין
+972524971349
Comentários